דאטה היא לא הנפט החדש

האגדה מספרת על חברה שבשנות החמישים רצתה להגדיל משמעותית את הרווחים שלה. החברה חיפשה רעיון שיאפשר לה לראות תוצאות תוך זמן קצר. הזמן חלף ומתוך החברה לא עלו רעיונות משמעותיים. לכן אותה חברה החליטה להכריז על תחרות ולהזמין את הציבור להציע רעיונות להגדלה משמעותית של הרווח. אדם אחד פנה אל החברה והציע לה להגדיל את הרווחים ב- 40% כמעט בלי מאמץ מצידה של החברה. הוא ביקש עבור הרעיון 100 אלף דולר, סכום נאה באותם הימים. למרות שעבור החברה היה מדובר ב”כסף קטן”, החברה לא מיהרה לקבל את ההצעה ושלחה את אותו אדם לדרכו. בחלוף שבועות אחדים כשלא עלה שום רעיון משמעותי או פריצת דרך להגדלת הרווחים, החברה הזמינה את אותו אדם וסגרה איתו עסקה. אותו אדם הגיש לחברה מעטפה חומה ובתוכה פתק שבו כתוב משפט אחד. החברה, כך על פי האגדה, היא קולגייט-פלמוליב, יצרנית משחות השיניים והרעיון פורץ הדרך שהיה כתוב בפתק הוא: “תגדילו את החור”… 

מצניחה לצמיחה

חור יותר גדול דרכו יוצאת משחת השיניים יגדיל מן הסתם את הצריכה על ידי שימוש ביותר משחה בכל לחיצה. רעיון כל כך פשוט וגאוני, בוודאי שווה הרבה מעבר לסכום שהחברה שילמה וממחיש כי לפעמים דבר קטן בהתנהלות השגרתית של חברה יכול לעשות שינוי גדול. בתהליכים של חדשנות ויצירתיות פעמים רבות ההברקות באות בתהליכי ספרינט כגון האקתונים ואקסלרטורים, בהם מתכנסים משתתפים רבים מכל קומות הארגון וגם מחוצה לו (כי הרי אורח לרגע רואה כל פגע). הכללים הם תחרותיים, אבל האגו והביקורתיות נשארים מחוץ לחדר ולכולם יש יכולת להציע רעיונות.

בהרבה ארגונים, עתירי מחלקות וחטיבות, ה”פיצוח” המיוחל, אותה הברקה פשוטה וגאונית להגדלת הרווחים ולהפחתת העלויות עשויה להימצא ממש מתחת לאף. כמו אותו רעיון פשוט שמחכה לדחוף את הארגון לצאת מהשגרה ולעשות משהו שונה. אבל ארגונים ממשיכים בשגרת יומם ב”מרוץ העכברים” הבלתי נגמר. הרגלים, כך מסתבר, הם כמו נעלי בית ישנות…. קשה לנו להיפטר בהן. הן כבר מרופטות, לא מריחות טוב ומלאות חורים, אבל התרגלנו אליהן ולכן קשה לנו לוותר עליהן. על מנת לעשות שינוי, להשיג פריצות דרך, נדרש פרובוקטור, שיהיה מסוגל לגרום לארגון לשנות הרגלים, לזעוק “המלך הוא עירום”, אך זה משהו שלארגונים קשה לעשות.

לא. דאטה היא לא הנפט החדש

האמרה data is the new oil המיוחסת למתמטיקאי הבריטי קלייב האמבי (Clive Humby) נאמרה כבר ב-2006. הבאז העכשווי סביבה תפס תאוצה ב- 2017 אחרי שמאמר ב- Economist טען כי נפט הוא כבר לא המשאב הכי חשוב, אלא דאטה… (ראו מטה).

ההתייחסות העכשווית לנושא דאטה בארגונים ממחישה היטב את הפער הקיים בהבנתם הבסיסית לגבי יכולתם להצליח למנף את הדאטה שלהם. ארגונים אולי מתחילים להבין כי דאטה היא נכס (asset) שצריך לנהל ולהשביח אותו על מנת ליהנות מפירותיו אך כמו אותן נעלי בית ישנות מתקשים לעשות מעשה.

ההבטחה שדאטה היא הנפט החדש תישאר לא יותר מסיסמה ריקה מתוכן אם אף אחד לא יסתכל היטב על “האותיות הקטנות” שלה. כפי שצריך לזקק נפט על מנת להשתמש בתוצריו, ככה גם עם הדאטה. על מנת להשתמש בדאטה היא צריכה להיות נקייה ומזוקקת. זה ממחיש כיום יותר מאי פעם את הצורך הדחוף של ארגונים להתמודד עם אתגרים ישנים ובלתי פתורים בהקשרים של דאטה וזרימתה בגוף הארגון. אתגרים שהולכים ומתעצמים ככל שהארגון מפעיל יותר ויותר מערכות מידע (חיצוניות ופנימיות) ומתקשר עם לקוחות ביותר ערוצים.