צ’ה-צ’ה-צ’ה-צ’יינג’ינג: שינוי ארגוני

בספרו מ-1998 “מי הזיז את הגבינה שלי”, כתב ד”ר ספנסר ג’ונסון על שני עכברים ושני גמדים (בתרגום העברי: רחרחן, רצרצן, חיבוט וליבוט) המייצגים טיפוסים שונים וכיצד הם מתמודדים עם שינוי. בחלק ניכר מהעלילה מסופר על התהליך הארוך שעברו הגיבורים בתהליך החיפוש שלהם ועד להכרה המיוחלת שלהם בכך שהם חייבים לבצע שינוי. או במילות הספר, הגבינה זזה ואין מה לחכות שהיא תחזור. מטאפורית, הסיפור מתייחס לשינוי אישי ולשינויים שניתן ליישם בחיים העסקיים. ספנסר נפטר אמנם ב-2017, אך ספר ההמשך שכתב “יציאה מהמבוך” המספר על עלילת ההמשך של ארבעת הטיפוסים, עשרים שנה אחרי העלילה הקודמת, יצא לאחרונה בעברית בהוצאת “מטר”.

יציאה מאזור הנוחות

הקושי לצאת מאזור הנוחות מזכיר מחסום סופרים (writer’s block). לצאת מאזור הנוחות זה ממש קשה, אך מי שאזרו אומץ ופרצו את המחסומים זוכים להזדמנויות חדשות. מרגע שיוצאים מאזור הנוחות אל הדרך, משהו משתחרר ומאפשר לדברים לקרות. כולנו מכירים מסביבנו אנשים שעשו טרנספורמציה בחיים האישיים, למשל, הסבה מקצועית, שינוי קריירה, או נטשו אורח חיים לא בריא, עברו לטבעונות, החלו לעסוק בספורט באופן קבוע (אני מכיר את זה מעצמי) ועוד. שינוי בא תוך כדי תנועה ולא תוך כדי רביצה על הספה הנוחה.

במאמר קודם, סקרנו את “המשבשים”. אותם משבשים (ביניהם האינטרנט והסמארטפון) הם “באג 2020”, שהפכו כלכלות וארגונים מהמסד לטפחות, מוטטו במהירות ובאכזריות כלכלות ששלטו בכתר והמליכו חדשות תחתם. הצורך להשתנות נוכח כאן ועכשיו יותר מתמיד.

לאורך השנים ארגונים, ממש כמו אנשים, מתקשים לצאת מאזור הנוחות שלהם. הֶֶרגלים, כבר אמרנו, הם כמו נעלי בית ישנות ומרופטות. אנחנו רגילים אליהן, מאוהבים בהן ומתקשים להחליף אותן. לחברות רבות, בינהן ותיקות ומובילות שוק, חוסר המוכנות להכיר בעובדה “שהגבינה זזה” ואפילו לזהות שדרוש שינוי, עלה בהובלת השוק או גרם להן לחדול מלהתקיים. הנה דוגמא מפורסמת אחת: צילום סטילס היה מבוסס על פילים (Film) ופיתוח התמונות נעשה בחנויות הצילום באמצעות פיתוח התשלילים (סרטי הצילום) והדפסתם על נייר מיוחד, בתהליכים כימיקליים. חברת קודאק (Kodak) שלטה בשוק הצילום רוב המאה ה-20.

ב-1975 מהנדס שלה, סטיבן ששון (Steven J. Sasson) המציא אב טיפוס של מצלמה דיגיטאלית. אך כשהציג את ההמצאה להנהלה הם אמרו לו: “זה נחמד, אך בוא לא נספר לאף אחד על זה”. מבחינתה של קודאק זו היתה מצלמה ללא פילים והיא חששה שאנשים יפסיקו לקנות פילים (גם הנייר עליו “הודפסו” התמונות, המכונות לפיתוח ו”הדפסת” התמונות והכימיקלים היו מתוצרתה). קודאק יכלה להיות פורצת דרך ומובילת שוק בצילום דיגיטלי. במקום זאת היא העדיפה להישאר באזור הנוחות שלה. את ההיסטוריה כולנו מכירים: צילום דיגיטלי הפך להיות הסטנדרט.

קודאק הידרדרה ובסופו של דבר היא ביקשה הגנה בפני נושים ב-2012, מכרה חטיבות, מכרה פטנטים ופיטרה עובדים. כיום היא פעילה בעיקר בטכנולוגיות הדפסה עסקיות אך מנסה גם לחזור למשחק עם מוצרים אחדים ללקוחות פרטיים. אחד מהם הוא… מצלמה דיגיטלית איכותית המשולבת בטלפון סלולרי, שהצלחתו ובידולו לא ממש ברורים. דוגמאות לארגונים נוספים ש”נרדמו בשמירה” ישנן בשפע. ביניהן: נוקיה, בלוקבאסטר, זירוקס, סגווי ורבים אחרים (ראו מטה רשימה של כישלונות מפוארים נוספים).